יושב הוא בפארקים הנטושים.
הנורות מעליו מהבהבות,
את עינייו חסרות החיים הן משקפות.
הוא יושב ומסתכל מחכה למשהו שיבוא,
תמיד מצפה למצוא עוד סכין בגבו.
מסתכל לו על אחרים,
כמה הם מלאי החיים.
השמחה שממלאת את גופם,
האושר שנראה בברור על פרצופם.
למרות שפניו ריקות ועינייו חלולות,
עליו להתנהג כמו כל הבריות.
הוא צריך לזייף עוד חיוך וצחוק,
להגיד עוד שקר כדי לזכות בשקט שלא נראה לו כל כך רחוק.
אך כעת השקט הרחיק מאות קילומטרים ממנו,
הוא אינו יכול כעת לזכות במנוחתו.
הכל בגלל הבטחה אחת קטנה,
ההבטחה שאת תוכניתו הפשוטה הרסה.
;){kind=link}